פתח דבר

 

אני אוהבת להתבונן על אנשים.

​​

אני יכולה לעשות זאת במשך שעות. 

​

אנשים מרתקים אותי, אני אוהבת בני ובנות אדם.

​

אני אוהבת לראות את עולמם הפנימי המוקרן מהם החוצה, אוהבת להתבונן על שפת הגוף שלהם, המשקפת את המתחולל בתוכם, את התפישה העצמית שלהם והרגלי החיים שלהם, אוהבת את הייחודיות של כל אחד ואחת מאיתנו, את המגוונות שלנו ואת העובדה שכל אדם הוא עולם ומלואו.

 

אני מאמינה בכל ליבי שכל אחד ואחת ראויים לבוא לכדי ביטוי ולהגשים את עצמם, ראויים להיות נוכחים בחייהם במלואם.

 

כשאני חושבת על ״להיות בנוכחות״ עולות לנגד עיני תמונות יומיומיות, פשוטות, רגעים אנושיים שתופשים את העין והלב שלי כאשר אני מתבוננת סביבי על אנשים:

 

אמא שדוחפת במעלה הרחוב את עגלת התינוק, בידה השנייה רצועה של כלב עליז וסקרן והיא מותשת. מרוב עייפות, היא אינה שמה לב לקשקוש הזנב של הכלב או לחיוך הגדול של התינוק שבעגלה. היא נעה טרודה בדאגות ובמשימות המצפות לה ואינה באמת נוכחת.

 

אדם הנוהג במכוניתו, שקוע בשיחת טלפון קולנית, עצבני וכועס. מבחינתו היום האפרורי והמעונן משקף את מצב רוחו, בעודו שקוע ברצון שלו לקדם את העיסקה שתניב רווחים שיגרמו לו להרגיש בטוח, מצליח ובעל ערך. הוא כלל אינו מבחין בקשת הענוגה והצבעונית שבשמיים, שבאה להזמין אותו להיות פחות לוחמני והישגי ולהוקיר את כל מה שכבר מצוי בחייו. הוא אינו באמת נוכח.

 

אישה הממהרת אל המשרד, מחזיקה בידה כוס קפה, טרודה, עוברת במעבר חציה ואינה שמה לב לאיש שעצר את מכוניתו כדי שתוכל לעבור ומחייך אליה בעיניים חביבות ואוהדות. היא מכווצת כולה וחסרת ביטחון, חוששת לאחר, שמא תפוטר ממקום עבודתה על-ידי הבוס התובעני והכוחני, ואינה רואה שיש גם אנשים טובים באמצע הדרך. היא אינה נוכחת.

 

נער השקוע בטלפון שלו, אוכל כבדרך אגב את ארוחת הערב. הוא אינו מבחין כי אמו הכינה לו את האוכל האהוב עליו, והיא מחייכת אליו ומחכה לשמוע אם טעים לו. הוא אינו נוכח.

 

בחורה פוסעת על חוף הים עם חברותיה, שקיעה נפלאה צובעת את האופק בצבעים של כתום ואדום וזהב, היום נראה כמו אגם זהוב הצבוע בצבעי השקיעה ונע במקצב מהפנט. היא לא מבחינה בזאת, כי ראשה טרוד באיך היא נראית בבגד הים שלה, ובתחושה שהיא ממש לא אוהבת את הגוף שלה ואת עצמה. היא אינה שומעת את רחש הגלים ואת הצחוק המתגלגל של חברותיה ומוצפת בתחושה של קטנות וחוסר ביטחון. היא לא בנוכחות.

 

שניים יושבים על ספסל, היא מתבוננת אל תוך עיניו, מחייכת אליו ואומרת לו שהיא אוהבת אותו. הוא מלא בפחד, חושש להפגע ולהתאכזב, מוצף בזכרונות הפגיעה שחווה במערכת יחסים קודמת, שקוע בעבר. עיניו כבויות, ליבו סגור והוא שותק. הוא אינו נוכח.

 

אני יכולה להמשיך ולתאר לכם סיטואציות רבות ומגוונות, יומיומיות ונפוצות, המשקפות היעדר נוכחות. חוויה של צמצום עצמי, חולשה, מיסוך ועמימות.

 

הלב שלי יוצא כלפי כל אחד ואחת מהאנשים האמיתיים הללו שתיארתי לכם כאן, מכיוון שכל אחד ואחת מהאנשים הללו - כ ו ל נ ו - ראויים להיות נוכחים בחיינו במלואנו ולממש את מלוא הפוטנציאל הטמון בנו מתוך חוויה של עוצמה, בהירות רגשית ומחשבתית וחיבור לעצמי האותנטי בקבלה עצמית, אהבה וחדוות קיום.

 

הפסיפס האנושי שתיארתי מרכיב את החברה בה אנו חיים.

הרצון שלי הוא להעניק כלים שיאפשרו לכל מי שבוחר בכך להעצים את עצמו, להיות בנוכחות ולהתחבר למימוש מועצם. אני יודעת שככל שיותר אנשים יעשו זאת - כך נוכל לשגשג, כפרטים וכחברה.

​

חבילת התודעה אשר אתם עומדים בפיתחה, תאפשר לכם לנוע במסלול מובנה של העצמת הנוכחות שלכם, להתרועע עם תודעה, מודעות, כלים ומודלים לעבודה עצמית שיסייעו לכם בכך ויתמכו אתכם בתקופה הנוכחית בה אנו חיים ובעתיד לבוא.

​

 

חלק ראשון

השלב הראשון של ההתמודדות עם נגיף הקורונה

יציאה מאוטומטים וערעור תשתיות קיימות

 

השלב הראשון של ההתמודדות עם נגיף הקורונה נמצא לקראת סיום, ואנחנו נכנסים לשלב הבא בתהליך ההתמודדות עם המשבר הזה, שלב הסקת המסקנות וההתארגנות מחדש.

 

האתגר שווירוס הקורונה הציב בפנינו כפרטים וכחברה, הינו גדול, והוא משנה הרבה מסדרי העולם כפי שהתקיימו עד כה ודוחף את המין האנושי לשינוי עומק בכל תחומי החיים, תוך ערעור הרבה מן התשתיות שההתייחסות אליהן היתה כמובנות מאליהן ומוחלטות.

 

כלומר, ממצב שבו ההתנהלות היתה אוטומטית, ורבים מבני האנוש היו ממוסכים ונעו במסלולים ידועים מראש, המוכתבים על-ידי נורמות הקובעות את סגנון החיים העכשווי, נדחף המין האנושי לשינויים מהירים מאוד אשר הפרו הרבה מן ההרגלים ואופייני הפעולה, יצרו ערעור של התשתיות הקיימות ופתחו פתח לשינוי וריענון בתחומים שנחשבו מקובעים ומוחלטים.

 

כאשר אני מתבוננת על וירוס הקורונה, אינני מקטלגת אותו כ-״טוב״ או ״רע״ מכיוון שההשלכות שלו מרובדות מאוד, חלקן מדאיגות ושליליות, וחלקן יוצרות תהליך של יציאה מסטגנציה ועצירה של הרכבת האנושית שדהרה אל התהום ללא כל מודעות ואחריות.

 

בשלב השני של ההתמודדות עם נגיף הקורונה, אליו אנו נכנסים, אחד מן הגורמים החשובים ביותר, הוא היכולת של כמה שיותר אנשים להיות נוכחים במלואם, כאשר הם ערים, פתוחים לחדש ומכווננים כלפי המימוש המועצם שלהם. הדבר יסייע לאחות את הקרעים במרקם החיים האנושיים שיצר נגיף הקורונה, תוך צמיחה אישית וקולקטיבית, התעצמות וביסוס של שלב חדש באבולוציה שלנו כחברה.

​

חלק שני

להיות בנוכחות - שלב מהותי בצמיחה מתוך אתגרי התקופה

מעבר מתגובה ליוזמה ומקורבנות לאחריות

 

רבים מבני האנוש אינם יודעים שאינם מצויים במצב הוויה של נוכחות, זאת מכיוון שכאשר האדם לא נמצא בנוכחות, פעמים רבות הוא אינו מודע לכך.